השלטונות הישראלים הקפידו לשלוח שליחים לפקוד את הארכיונים השונים כדי להעלים מסמכים ומידע בדבר הנכבה (השואה) הפלסטינית, בניסיון למנוע את השיבה, ובמיוחד למנוע את הבסיס העובדתי לתביעתה.

מפעם לפעם נחשף כי מסמך שהיה נגיש והופיע בפרסום כלשהו כהערת שוליים לא ניתן יותר לאיתור. כך צוין בכלי תקשורת ישראלים כאשר נאמר כי התנהגות שקרנית ופחדנית זו, צפויה מטעם המסדות הישראלים,  ובכל זאת, מפליא שכעת, אחרי שמסמכים כבר נחשפו, אחרי שהיסטוריונים חדשים כבר כתבו בעברית, אחרי שהתפתח שיח ציבורי על הנכבה, וחקיקת חוק כדי להגבילו, עדיין מעלימים מסמכים באופן כה גס ומביך. ההסבר שנתנו גורמים ישראלים לשעבר הוא שההסתרה המחודשת של העדויות הכתובות מכוונת לערעור אמינות המחקר בנושא ולהגנה על יחסי החוץ של ישראל.

תירוץ יחסי החוץ, נשמע קלוש לאור כמות המידע הקיים כבר, הנגיש והמתורגם לשלל שפות. למדינות העולם לא די אכפת, מה עוללו השלטונות הישראלים אז, ומה מעוללים היום לפלסטינים.

"הממסד הבטחוני" בישראל משקיע משאבים רבים כל כך במחיקת תיעוד והסתרת מידע, מחשש לפגיעה בתדמיתה של ישראל או בניסיון להשכיח מהעבר, בד בבד עם ניסיון למנוע שינוי הנוגע לעתיד, ומניעת חזרתם של הפליטים הפלסטינים לבתיהם שגורשו מהם.

מאמצי מניעת שיבתם של הפליטים החלו בנכבה ונמשכים בעוצמה גם בהווה. מניעת השיבה היא היסוד והאמצעי להנדסת המרחב הקולוניאלית ולדמוגרפיה הגזענית של המשטר.

לצד טכניקות הכיבוש השונות בגדה והמצור החונק על עזה, מניעת השיבה היא אחת מהצורות בהן הנכבה מתקיימת כנכבה מתמשכת, בהווה, ואיננה אירוע של העבר. בתוך כך ישראל ממשיכה לייצר פליטים נוספים בעודה מונעת מהפליטים הוותיקים תיקון, פיצוי ושיבה.

אולם מחיקה משאירה עקבות: במרחב, במסמכים, ויותר מכל – בגוף. הפצע הקולקטיבי של הפליטים, געגועיהם המוצאים ביטוי באומנות, במחאה, בפוליטיקה ובנסיונות שיבה, הם ההוכחה הכי משכנעת להתרחשותה של הנכבה ב-1948 ולהימשכה עד היום. פעולותיהם ועדויותיהם מצביעות באופן הברור ביותר על השיבה כפתרון וכמרפא לפצע. מכיוון שקטגוריה שלמה של מסמכים שהועלמו ע"י השלטונות הישראלים, הם מסמכים הקשורים בגירוש והפיכת התושבים הפלסטינים לפליטים. אז פרויקט העלמת המסמכים קשור בניסיון למנוע את השיבה, ובמיוחד למנוע את הבסיס העובדתי לתביעתה.