עד לתקופה האחרונה, האמינו רוב הישראלים שיו"ר כחול לבן, בני גנץ, מתמודד על ראשות הממשלה, במטרה להחליף את בנימין נתניהו. אך התברר שגנץ הוא מועמד הליכוד לתפקיד יו"ר הכנסת, ובהמשך לשר החוץ. במקום יורשו של נתניהו, גנץ התגלה כיורשם של יולי אדלשטיין וישראל כץ.

אחרי פירוק כחול לבן, בני גנץ, ללא כל ניסיון ממשי בכנסת, נבחר להחליף את יולי אדלשטיין בתמיכת מחנה הימין. 74 חברי כנסת הצביעו בעד ו-18 התנגדו. ראש הממשלה בנימין נתניהו והיו"ר הקודם יולי אדלשטיין הצביעו בעד גנץ.

קשה לחשוב על תרחיש משפיל יותר בעבור רשימה שקמה כחלופה לשלטון המושחת והמשחית של נתניהו, ובעבור מנהיגה, רמטכ"ל לשעבר, שהצליח לראשונה זה יותר מעשור לאתגר את שלטונו של נתניהו. כשבידו המנדט להרכבת ממשלה שקיבל מהנשיא של ישראל ראובן ריבלין, בחר גנץ להתבזות ולזחול לממשלתו של נתניהו. כל הסבר שזה רק שלב הכרחי, עניין טכני בלבד, בדרך לשותפות שוויונית בממשלה, לא יועיל. שכן עצם נכונותו של גנץ להיכנס לממשלת נתניהו כחלק מעסקה עם הליכוד ובניגוד לדעת השותף המרכזי שלו להנהגת כחול לבן, יאיר לפיד, היא מופת של התאבדות ופשיטת רגל פוליטיות.

גנץ היה מקור לתקווה למיליוני ישראלים שמייחלים לשים קץ לשלטון של נתניהו, שמפורר את הדמוקרטיה, תוך שהוא קורע את החברה לגזרים. באחרונה התרסקה תקוותם לקול צחוקם של חברי המחנה האחר, זה שהוביל להשחתת מידות, ושכעת הצליח להוסיף חייל נוסף לשורותיו ולהביא לפירוקה של האלטרנטיבה.

גנץ יקבל אמנם "חבילה" נאה של תפקידים, כולל כנראה משרד המשפטים, שנהפך בקדנציה האחרונה לחזית קרבות מרכזית בין שני המחנות. אלא שהוא יודע היטב שנתניהו וחבריו ב"בלוק הימין" יעשו כלְאֵל ידם כדי להמשיך ולכרסם במנגנוני שלטון החוק, מתוך אמונה שהדמוקרטיה מסתכמת ב"שלטון הרוב", ושזכויות מיעוטים ושוויון אזרחי הן סיסמאות חסרות ערך ומשקל.

העובדה שגנץ מונה לתפקיד יו"ר הכנסת בתמיכת גוש נתניהו ונגד רצונו של הגוש שהתייצב מאחורי מועמדותו, מלמדת על גודל הפארסה. בעוד נתניהו שומר על הבלוק שלו צמוד לחזה, גנץ הפקיר את חבריו ושם קץ לאלטרנטיבה היחידה שקמה לשלטונו הרע של נתניהו.