מתווה הלמידה מרחוק של משרד החינוך הישראלי על עשרות סעיפיו, כפי שהוגש לוועדה שלא באמת אכפת לה ושרוב חבריה מן הסתם לא טרחו לעיין בו מעורר מורת רוח. קריאה מדוקדקת שלו מעלה שהוגיו וכותביו מנותקים לגמרי מן הציבור הכפוף להם - קרי התלמידים - ומתומכי הלמידה המסורים: ההורים.

האיש שהגה את "מחשב לכל ילד" ב-1996, בנימין נתניהו בשנת שלטונו הראשונה, מעולם לא חשב על בתים בהם חיים כמה ילדים ולא לכל אחד יש מחשב משלו, ועל בתים בהם אין מחשב כי הרבי אמר שאינטרנט זו תועבה, ועל בתים ואוהלים בכפרים לא מוכרים של בדואים, ועל אנשים עניים ומוחלשים שילדיהם לא יוכלו ליהנות מכל הדיגיטציה המופלאה הזאת גם אם ירצו. כל הילדים זכאים לחינוך שוויוני, כך יכול היה אותו נתניהו לשמוע מפי השרה לשוויון חברתי שבנותיה לומדות בחינוך פרטי. אבל מה אכפת למשרד החינוך, או לנתניהו, מעקרון השוויון?

ומה איכפת לשר החינוך מההיתכנות של האופרציה המדוקדקת שהוא מקים? ישראל מפגרת אחרי רוב מדינות ה-OECD לא רק בפערים החברתיים המועצמים בחינוך הממלכתי, אלא גם באוריינות דיגיטלית. משרד החינוך יכול היה להיערך ליום בו ייסגרו בתי הספר, אם מחמת מתקפת טילים על ישראל או כל סיבה אחרת, כבר שנים רבות. לא התארגן, וכך נותרו אלפי מורים שהצטוו בוקר אחד לתפעל את נפלאות הזום ולא כל כך הצליחו, ומאות אלפי תלמידים שבוהים בהם בחוסר ענין מובהק ובייאוש. "למידה מרחוק" הפכה לסוג של  מנגנון לפיקוח והשגחה על אסירים צעירים הכלואים בבתיהם על פי דרישת השלטונות, מבלי שיועברו אליהם תכני לימוד מתאימים ונאותים. במתכונת שהוגה משרד החינוך, מדובר בענישה קולקטיבית: אבל הילדים הרי לא חטאו במאום.

משרד החינוך הישראלי יודע שאפילו מקצת מהוראותיו האוויליות לא ייצאו לפועל בלי תמיכה מאסיבית של הורים מלווים בהשגחה מתמדת. גם הורים שיכולים לעשות זאת, מזכותם לסרב: אין זה מתפקידם להיות שותפים לכיסוי תחת כשלי המשרד לדורותיו. יש להחשיך את משבצת הזום הזעירה של הפעוטות במחאה, ולגדולים יותר יש להבהיר להם כי מזכותם לבחור.