אין די מלים כדי לתאר את עוגמת הנפש מכך שחברי ועידת מפלגת העבודה אישרו את הצטרפותם של יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ושל חבר הכנסת איציק שמולי כשרים בממשלה תחת בנימין נתניהו.

יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, האשים את שותפו לשעבר להנהגת כחול לבן, בני גנץ, ב"הונאה שלא היתה כמוה בתולדות ישראל", כשחבר לנתניהו. דבריו הנכוחים של לפיד נגד גנץ תקפים שבעתיים לגבי יו"ר העבודה.

קשה להאמין שהאיש שגילח את שפמו בשידור חי, שהיה נכון להקריב את סימן ההיכר שלו, במטרה להזים את החשדות שרשימת העבודה־גשר תחבור לממשלת נתניהו ביום שאחרי הבחירות, העדיף להפר את הבטחתו, לבזות את עצמו, את ציבור תומכיו ואת מצביעיו, ולהצטרף לממשלה שקמה במטרה אחת: למלט את נתניהו מדין.

לחברי ועידת מפלגת העבודה היתה הזדמנות לעצור את הגלגלים ולהבהיר לפרץ ולשמולי שמעשיהם אינם מייצגים את רצון החברים, שהצביעו משום שהאמינו שהעבודה לא תחבור לנאשם נתניהו. הניסיון מלמד, שהוועידה לא נוהגת להצביע נגד יו"ר מפלגה מכהן, אלא שהפעם היו סיבות טובות לנהוג כך, כי פרץ הפר התחייבות יסודית שלו כלפי בוחריו, והם מרגישים שקולם נגנב. קודם כל על ידי שותפתו להנהגה, יו"ר גשר, אורלי לוי־אבקסיס, ועתה על ידי פרץ עצמו ומספר שתיים שלו, שמולי.

חברת הכנסת מרב מיכאלי הובילה את ההתנגדות לחבירה לקואליציה. לדבריה, "רוב מוחץ של חברות וחברי המפלגה מסרבים להיות שותפים בממשלה מושחתת שנותנת לנאשם וטו על מינוי שופטים ויועץ משפטי לממשלה, ושכבר ב–1 ביולי תלך על סיפוח חד צדדי". במאמר שפירסמה היא מזכירה להם, שהעבודה היא מפלגה שאינה שייכת לא לפרץ ולא לאף אחד מהח"כים, אלא לעשרות אלפי החברות והחברים בה, וקוראת להם להתנגד למהלך, וכך "למנוע התאבדות סופית של מפלגת העבודה".

לא קורונה ולא חירום לאומי עומדים בבסיס השותפות בין כחול לבן לבנימין נתניהו. במקום לשתף פעולה עם ממשלת השחיתות של נתניהו, היה על מפלגת העבודה אם להישאר באופוזיציה, ולנצל את הזמן למסע ארוך של חשבון נפש, הפקת לקחים ותיקון, שראשיתו בהחלפת היו"ר שהביא אותה לשפל שכזה, הן מהבחינה האלקטורלית והן מבחינת אמון הציבור בדרכה.