סקרים מהתקופה האחרונה מראים שבקושי שליש מהציבור בישראל תומך בסיפוח, ושהוא, למעשה, נמצא בתחתית סדר העדיפויות שלו. מחוץ לישראל ההסתייגות מסיפוח חד־צדדי גורפת. לא זו בלבד שאין הסכמה בינלאומית על כך, מדינות האיחוד האירופי אף מאיימות בסנקציות. בנוסף, ההנחה שלפיה, מדינות המפרץ הפרסי תומכות בתוכנית הסיפוח, התבררה כחסרת בסיס.

בנימין נתניהו לעג השבוע לכחול לבן ואמר שהוא אינו יודע מה עמדתה ביחס לסיפוח. אלא שגם עמדתו התיאורטית ביחס לסיפוח היא תעלומה, בעיקר לנוכח העובדה שב-11 השנים שבהן הוא עומד בראשות הממשלה הוא לא סיפח ולו מילימטר. נתניהו אמנם קבע את 1 ביולי כמועד רשמי להכרזה על התוכנית לסיפוח, אבל אפילו מפה של התוכנית אין.

גם בארה"ב יש עניינים בוערים יותר. מגפת הקורונה וגל המחאות מעסיקים את דונלד טראמפ, על אחת כמה וכמה כאשר הבחירות מעבר לפינה ומצבו בסקרים נחלש. אבל כל זה לא מרפה את ידיו של איש ממשלת ישראל מהבית הלבן, שגריר ארצות הברית בישראל, דייוויד פרידמן. פרידמן תומך בסיפוח ודוחף לקראתו, לבטח יותר מאשר שני ראשי הממשלה הישראלים, והוא נחוש יותר משניהם לא לתת לחלון ההזדמנויות של המתנחלים להיסגר בלי לספח כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים.

במובן הזה כלל לא ברור את מי פרידמן מייצג. עמדתו קיצונית משל האמריקאים, קיצונית משל ממשלת ישראל, ומוחרמת על ידי הפלסטינים. יש לציין שאפילו מועצת מועצת היישובים היהודים בגדה המערבית מתנערת מהתוכנית, כך שגם חבריו המתנחלים אינם מגבים אותו.

כ"מתווך", התנהגותו של פרידמן חסרת תקדים. במקום לתווך בין הפלסטינים לישראלים, ובמקום לגרום לנשיא הרשות הפלסטינית לשוב לשולחן המשא ומתן, פרידמן עסוק בשבועות האחרונים בתיווך נמרץ בין נתניהו לראש הממשלה החליפי בני גנץ. למתבונן מהצד, מכל צד, ברור שהקונסנזוס היחידי אליו שואף פרידמן כ"מתווך" הוא פנים־ישראלי.

לישראל יש שלל צרות גם בלי הסיפוח שמסכן את יציבותה, ואת יציבותו של האזור. היא בוודאי לא צריכה את פרידמן כראש ממשלה שלישי, שעוקף את שני ראשי הממשלה שלה מימין. מוטב שמישהו יזכיר לפרידמן שהוא בסך הכל השגריר האמריקאי בישראל.