התפרצות הגל השני של הקורונה בישראל הפכה את אסטרטגיית החזרה לשגרה, שהוביל בנימין נתניהו, למופת בינלאומי של כישלון. המחדל המקומי הפך את ישראל לדוגמה מכוננת למדינות העולם, כיצד אין עליהן לנהוג. נתניהו הריכוזי, בניסיונו למצוא שעיר לעזאזל שיזוהה עם הכישלון, האציל סמכויות לשר הבריאות החדש, יולי אדלשטיין, וזה מצדו בישר במסיבת עיתונאים, כי בכוונתו למנות פרויקטור מיוחד לניהול המשבר.

אחרי חודשים של בלגן, כיבוי שריפות ואלתור, דרוש ניהול מרכזי מסודר של המשבר, מתוך תיאום בין כל משרדי הממשלה ואינטגרציה בין הצרכים הבריאותיים והכלכליים. אלא שלא די בכך. אופי המשבר מחייב שיתוף פעולה עם הציבור; כזה הנשען על אמון, ולא על איום. הממשלה של נתניהו מתנערת מאחריות למחדל ומאשימה את הציבור בהתפשטות המחודשת של הקורונה, ואת הכנסת בכך שהיא מפריעה לעבוד. כך לא בונים אמון, כך הורסים אותו. כיצד אמור הציבור לסמוך על הממשלה, כשראש הממשלה מלין על הסרבול הביורוקרטי של תהליכי החקיקה, עוקף את הכנסת, חותר תחת זכויות הפרט והעביר את חוק הקורונה החדש, שנותן לממשלה כוח בלתי מוגבל?

במקום להגביר את השקיפות והפומביות ולהבטיח תהליך קבלת החלטות דמוקרטי, הממשלה מחלישה את הפיקוח הפרלמנטרי ומבטיחה לעצמה כוח בלתי מוגבל לעקוב אחרי הציבור, לנטר, לעצור, להגביל, לסגור, להשבית ולקנוס. בשביל לבנות אמון אין די בפרויקטור. על הממשלה של נתניהו לעשות תפנית של 180 מעלות ביחסה לציבור, לכנסת ולוועדות הכנסת.

זאת ועוד, מוכשר ככל שיהיה הפרויקטור, לא יעלה בידו לחבר שוב בין הציבור לנציגיו, שהתנתקו ממנו באופן מוחלט. מיליון מובטלים, בעלי עסקים פושטי רגל ואנשי ענפים קורסים מתבוננים המומים על הממשלה הנפוחה והשבעה ביותר בישראל. אין יום שלא ניתן בו ביטוי לניתוק בין הממשלה לציבור— בין בהחלטותיה ובין בהצהרות המבישות של חבריה.

ממשלת נתניהו מוכרחה לתאם את המגבלות שהיא מטילה על הציבור עם הסיוע שהיא מגישה למי שנפגעים מההגבלות הללו. אסור לממשלה לדחוק את הציבור אל הקיר ולהעמידו בדילמה — בין ציות למגבלות שהיא מטילה לבין האפשרות להתפרנס. לשם כך אין די בפרויקטור, יש צורך בחיבור למציאות.