התיידדות נתניהו עם דונלד טראמפ אישית והתעלמות ממסורת המאזן הדו מפלגתי לתמיכה בישראל הובילה להתרחקות לא רק של המפלגה הדמוקרטית מישראל אלא להתרחקות של יהודי ארה"ב עצמם מישראל. ממשל ארה"ב בתקופת טראמפ עשה מהלכים שלמראית העין היו לטובת ישראל ושיפרו את מצבה.

העברת השגרירות לעיר הקודש, הכרה בשטחי הגולן הכבוש כשטחי ישראל, טריחה לכונן את היחסים בין ישראל לבין חלק ממדינות ערביות במפרץ הפרסי, היו נושאים שנתניהו קידם - כנראה - בלי סיוע מהקהילה היהודית בארה"ב.

אם גם עכשיו היה מי שחושב שהזמן מתאים יותר לשיפור היחסים בין ישראל לבין ממשל ארה"ב הדמוקרטי, צריך להבין שישראל ויהדות אמריקה מעולם לא היו כל כך רחוקות זו מזו, מנוכרות ונבדלות מבחינה פוליטית, רעיונית וחברתית.

אם במדינה אירופית, אקטיביסט קיצוני גזעני כמו יו"ר "עוצמה יהודית" איתמר בן־גביר היה מקבל לגיטימציה ומתמודד על מקום בפרלמנט, הליגה למניעת השמצה הייתה, כנראה, מפרסמת הודעה לעיתונות ומגנה בחריפות את התופעה. אך אף ארגון יהודי בארצות הברית לא הגיב על החתימה של הסכם העודפים בין הליכוד לבין מי שנתפס בקרב חלקים בציבור כיורשו של מאיר כהנא.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הכרעת בג"ץ שהכשירה את הגיור הרפורמי בישראל לא עוררה שום תגובה חיובית מצד ארגונים יהודיים בארצות הברית. כאילו שלא הזיז להם. רק צמרת התנועה הרפורמית הגיבה בסיפוק. עמי הירש, רב רפורמי ידוע בניו יורק, פרסם בימים האחרונים מאמר שבו הפציר בפני הארגונים היהודיים בארצות הברית להתייחס להכרעת בג”ץ ולעזור במאמץ להמשך השגת שוויון לרפורמים בישראל.

אף אחד מראשי המפלגות בישראל לא מדבר על שיפור היחסים עם יהודות ארה"ב. ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו רואה, כנראה, את היחסים המתרקמים בין ישראל לאיחוד האמירויות ולמרוקו כפסגת הישגיו המדיניים, לא נראה שעלה בדעתו להתקשר לבכיר יהודי כדי להביע כמה מילות עידוד וחיזוק או תקווה לשיתוף פעולה.

נכון שהבית הלבן עם נשיא דמוקרטי וממשל דמוקרטי הוא הזדמנות טובה לשיפור היחסים בין ישראל לקהילה היהודית, שרובה הגדול הוא דמוקרטי שהצביע בעד נשיא דמוקרטי. אבל לניצול הזדמנויות צריכים אנשים ראויים, בכירים, מיומנים, מנהיגים בעלי שיעור קומה, שירצו לאחות ולתקן. כרגע לא נראה שיש כאלה. בעיקר לא נתניהו.