בריחתם ההירואית של שישה אסירים פלסטינים מבית הכלא גלבוע בישראל (אם כי ארבעה מהם נתפסו שוב) במיוחד שהיה בינהים שם אחד שמככב בין השמות -זכרייה זביידי, הובילה לכך שפעילי זכויות אדם ופעילי שלום מ"בצלם" ניסו להפנות את תשומת הלב הישראלית לסיבות של המאבק הפלסטיני ולהזכיר את השלכות המתועבות של הכיבוש.

במסגרת זו כתבה הפעילה אורלי נוי מאמר ופרסמה אותה בחשבון הפייסבוק שלה אך למרבה התהיה הפייסקוב חסם אותה פחות משעה אחרי שפירסמה. והודיעה לה שהפרתה את "כללי הקהילה" וחסם אותי לשלושה ימים.

עם זאת, היא עדיין מתעקשת, לראות בזביידי וחבריו גיבורים לוחמי חופש ולא טרוריסטים. היא התעקשה במאמרה להנכיח את הקוֹנְטֶקְסְט, שבתוכו התגבש מסלול חייו "הטראגי וההירואי של זביידי".

לדעתה, הקונטקסט הזה מתועד באופן יוצא דופן בסרטו של ג'וליאנו מר-חמיס מ-2003, "הילדים של ארנה", העוסק בילדי "תיאטרון החופש" שהפעילה ארנה מר-חמיס, אמו של ג'וליאנו, במחנה הפליטים ג'נין בשנות ה-90. הסרט עוקב אחר סיפור התבגרותם של חברי הקבוצה, והפיכתם מילדים חייכנים ללוחמים נחושים שרבים מהם נהרגו. אחד מהילדים האלה היה זכריא זביידי.

אורלי נוי כתבה בפוסט המדובר שזכריא זביידי הוא גיבור – לא רק משום שלחם למען שחרור עמו, אלא מפני שכל פלסטיני ששורד את חיי הכיבוש ומתעקש לחיות הוא גיבור, גם בלי להרים אבן אחת. היא כתבה שהציבור הישראלי, הם אלה שצריכים לתת דין וחשבון על הסיבות שבגללן אותו ילד חייכן מהסרט – זה שמשפחתו תרמה את הקומה השנייה של ביתה לחזרות של "תיאטרון החופש", שזה שאמו ואחיו נהרגו בידי הצבא הישראלי– החליט להרים נשק ולהיאבק.

מבחינתה, זאת היתה ציפייה מופרכת. לא רק שהציבור הישראלי מסרב באדיקות להכיר בקונטקסט של המאבק הפלסטיני, אלא שהוא נדהם מעצם אזכורו. התדהמה הזו אפיינה את התגובה הישראלית מהרגע שבו נודע על בריחתם של השישה מכלא גלבוע: הם הצליחו להערים עלינו, אלה ?! עלינו, חזקים וחכמים ובלתי מנוצחים שאנחנו?!

לדעתה התדהמה הנעלבת הזו מאפיינת את התגובה הישראלית בכל פעם שפלסטינים מצליחים לנחול הצלחה נקודתית מול המשטר הישראלי ומערכת הדיכוי המשוכללת, העוצמתית ורבת הזרועות שלו.

את הסיבות לסוגית המחשבה הזו מסבירה אורלי נוי במאמרה החשוב שלה שנדווח לכם בהמשך בחלקים הבאים של התוכנית.