יזמים ומקבלי החלטות בישראל אומרים שצריך לבנות לגובה כדי לפתור את מצוקת הדיור ואת מצוקת המחירים. בתוך כך הצעירים יוכלו לגור בדירה משלהם. בהתאם לכך נבנים מגדלים רבי קומות, אבל מי שגר בהם או קונה את הדירות הללו הם בעלי אמצעים, ומשקיעים יהודיים מחו"ל.

הבניה לגובה אכן מצופפת בינוי, אך היכולת לקנות ולתחזק מבנים כאלה נתונה רק בידיהם של אלה שלא נבהלים מתשלומים חודשיים שמתחילים מ-1500 שקלים. כשיזם בונה מגדל הוא חייב לעמוד באינסוף הנחיות כמו למשל מיגון מאש. כמובן שיש צורך במערכת מעליות חכמות שתוכלנה לעומס המשתמשים בבניין. ועל הדרך חדר כושר ובריכה ועלויותיהם. ניתן להוסיף גם את החניה התת קרקעית ואת העובדה שלכל דירה יש לפחות מכונית אחת או שתיים גם מחסן רחב ידיים.

לרשויות המקומיות זו עסקה משתלמת, ארנונה נכבדת משתלשלת לקופה. דירות רבות מרוהטות לְמִשְׁעִי ונותרות ריקות מרבית השנה. אך לצידן יש אלה שחושבים עוד צעד אחד קדימה ומשתמשים בחברות ניהול כאלה ואחרות לשכירות לטווח קצר, לנופש כזה או אחר.

בכל מקרה בעיית הדיור לצעירים וחסרי יכולת מהמעצד הבינוני נותרת בעינה ואולי אף מחריפה על רקע הפערים הצורמים את עקרונות המוסר ואתיקה. מי שיש הון עצמי ויכולת ללוות מהבנק אכן יכול לקנות נכסים וזה מה שקורה. זו לא עברה על החוק ולא בהכרח גם לא מוסרית.

הבעיה המוסרית עולה כשרשויות התכנון מתעלמות מהצרכים של רוב דומם שאין לו אפשרות להתחרות על דירה עם בעל הון. רשויות התכנון בישראל מציעות לצעירים ומחוסרי הדיור לקנות דירות באזורים שבהם הביקוש נמוך. יש בזה הגיון של פיזור אוכלוסין אך אין בזה הגיון מעשי שכן באזורים שבהם אין ביקוש, אין תעסוקה ואין תשתית ראויה למי שמתחילים את חייהם העצמאיים.

דומה שמי מתכנן את הבניה בישראל, הם בעלי ההון והיזמים שלא עמדו לבחירת הציבור, והם מנהלים את חיי רוב הציבור. היזמים יכולים לבצע כמעט כל דבר כי יש להם הון לממן אנשי מקצוע בכל תחום מכאלה המייצגים אותם בוועדות התכנון ועד לעובדים מסורים שיעשו את הנדרש להצלחת המיזם.

ליזמים ומקבלי ההחלטות לא איכפת אם הצעירים ובני המעמד הבינוני לא יצליחו להשיג דירה כי הם חושבים רק על הדרכים להרוויח בתוך כך הורסים את הסביבה, תוך התעלמות מצרכי הצעירים ובני השכבות החלשות.