ממשלת האטימות
בשכונת נוה שאנן בתל אביב — העיר היקרה ביותר בעולם על פי המגזין "אקונומיסט" — מצא חסר בית בן 57 את מותו על ספסל ברחוב. בגדיו היו ספוגים במים מהגשמים הכבדים שירדו עם תחילת הסופה "כרמל", ובבית החולים נקבע מותו מהִיפּוֹתֶרְמְיָה.
המת היה אב לשלושה שעלה מחֶבֶר המדינות, והיה מנותק ממשפחתו זה 20 שנה. רק לאחר מציאת הגופה הורה משרד הרווחה לראשי הערים הגדולות כדוגמת תל אביב ועיר הקודש לפתוח מקלטי חירום לחסרי הבית שבשטחן. רק אז הציעה עיריית תל אביב לחסרי הבית כמחסה לשעת חירום מקלט עלוב למראה, שבמקום מיטות נפרסו בו מזרנים על הרצפה.
בעקבות כך מתו שני חסרי בית נוספים בהפרש של שעות בבת ים, שבה העירייה אינה מעמידה כלל מסגרת לינה לחסרי הבית. כמו כן, נמצא חסר בית כבן 60 ללא רוח חיים, כשניסה להתחמם מהסופה ונכנס לתוך ארון כיבוי אש בחניון מרכז מסחרי. בעקבות כך, נמצאה גופתו של חסר בית כבן 50 במקלט בניין שבו ניסה למצוא מחסה מהסופה, כשלגופו פיג'מת בית חולים דַּקִּיקה.
מותם של חסרי הבית לא זכה לסיקור בכלי התקשורת, וחמור מכך, הוא לא זכה להתייחסות ראשי הערים שבהן מתו, ואף חבר כנסת או שר בממשלה לא אמר מילה עליהם. זה לא מפתיע. חסרי הבית הם חסרי קול, וסובלים מסטיגמות קשות. הם חיים ומתים ברחובות הערים כשהם שקופים, לעתים חסרי שם, ומנותקים מהרשויות. מצב זה הוא תולדה של שנים של הזנחה, והוא מחייב שינוי מהיסוד.
"ממשלת השינוי" היתה צריכה לכנס ועדה בין־משרדית שתכלול את ראשי הערים הגדולות שבשטחן חיים חסרי בית, כמו גם את שר הרווחה, שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, השר ל"ביטחון הפנים" ונציגי שירות בתי הסוהר. עליה להתחיל לקדם מדיניות טיפול כלל־מערכתי: הרחבת מערך הטיפול הסוציאלי בשטח, שיפור והרחבת פתרונות הדיור הזמניים בערים בישראל, כדוגמת מקלטי לילה, מרכזי יום ודיור מעברי, התאמת קצבאות הסיוע לשוק השכירות ואימוץ תוכניות "דיור תחילה", המספקות דיור ותמיכה לטווח הארוך, ולא רק סידורי לינה זמניים.
חסרי הבית לא בוחרים לחיות ברחוב בחוסר כל ולישון על ספסל, על הרצפה או בחורבה; ודאי שהם לא בוחרים למות בקור. כחברה, אסור לאפשר לגורמי הממסד לטייח את העדר המענה והסיוע הדל הניתן ולהתעלם ממותם. חסרי הבית הם קורבנות של החברה, שנידונו לחיי עוני מחפירים ברחוב.