מאז מלחמת יוני בשנת 1967 כאשר כבשה ישראל את השטחים הפלסטינים כולל עיר הקודש, בנוסף לרמת הגולן הסורית, היה ברור שישראל תקעה את המסמר האחרון בארון שלה.

דאז ביקש משה דיין לנצל את ההזדמנות לעשות שלום עם הערבים אבל שיגעון הכוח מנע מהישראלים להטות לו אוזן. על כל פנים, מתברר היום, כמו שאמר העיתונאי הישראלי, אודי דקל, עד כמה, הכרזה של מוטה גור, בתום ההשלטות על עיר הקודש "הר הבית בידינו", היתה נפיצה, סבוכה ורגישה בהיבטים הדתי, הלאומי, הפוליטי והתרבותי. דאז ממשלת ישראל הבינה את המורכבות וקיבלה החלטה, שירדן תישאר האחראית על ניהולו הפנימי של מסגד אל אקצא וליהודים יוּתַר לבקר במקום, אך לא להתפלל במתחם אלא בכותל המערבי.

ממשלות ישראל בעיקר ממשלות נתניהו וגם ממשלת בנט בחרו לנהל מדיניות פרובוקטיבית תוך תמיכה במתנחלים שהתפרעו ללא מפריע ופרצו, לא פעם, למסגד אלקצא המבורך אפילו בחודש הרמדן המבורך, שבמהלכו גברו העימותים בין כוחות הכיבוש הישראלים שתמכו במתנחלים לבין הפלסטינים במתחם המסגד. זה הוביל לתגובות כולל פיגועים אפילו בתל אביב.

אירועי חודש הרמדאן האחרון המחישו את פוטנציאל הנפיצות סביב מסגד אל-אקצא והבהירו שוב, כי עיר הקודש ומסגד אל-אקצא הם במוקד הסכסוך הישראלי-פלסטיני.  מה הלהיב את הרוחות עוד יותר הם הפרסומים על התוכנית של ישראל, לחלוקת רחבת מסגד אלאקצא בדיוק כמו שעשתה ישראל במסגד האיברהימי בחברון, לאזורי תפילה וזמני תפילה נפרדים למוסלמים וליהודים, מה מלמד על ניסיון לשבור את הסטטוס קוו, ותוך חריגה מהחלטות האו"ם שלא מכירות בכיבוש.

העיתונאי הישראלי, אודי דקל, טען כי המשטרה הישראלית פעלה בנחישות ובתבונה, גם כאשר נדרש להכניס שוטרים לתחומי המסגד. לטענתו, למרות עוצמת האירועים, ישראל לא סגרה את המתחם לכניסת מתפללים מוסלמים, המשיכה לאפשר תפילות במקום.

עם זאת, הערכה הישראלית שהימנעות מפגיעה אישית במתפללים המוסלמים, אף שאין לזה יסוד, לא תביא להתלקחות, אינה נכונה כי למסגד אלאקצא קדושה בקרב המוסלמים שדוחפת בהם למסור את נפשם להגנתו, ולמנוע את חילולו. ישראל צריכה להבין כי אין לה מקום בעיר הקודש ובכל השטחים הכבושים, ומוטב שתזדרז לעשות מה היא בחלט מבינה שאין מנוס ממנו.