Pars Today

הצעת החוק הממשלתית, המבקשת לאפשר למשטרה להשתמש במצלמות מעקב ביומטריות במרחב הציבורי, משנה מהיסוד את מאזן היחסים הראוי שבין ממשלה לאזרחיה. במקום הזכות השמורה לכל אדם לחיות את חייו בהתאם לבחירותיו, כל עוד אינו פוגע באחרים, מסירה ההצעה את מסך האנונימיות והופכת את כלל האזרחים לחשודים עד אשר, אם בכלל, תתברר חפותם. אסור לקבל חירות על תנאי כזאת, הכוללת תהליך משטור, שקשה לחזות כעת את היקפו, אך ברור שממשלת הימין תשמח להעמיקו ככל האפשר.

ההצעה, שהגישו שר המשפטים יריב לוין והשר ל"ביטחון לאומי", הכהניסט הקיצוי איתמר בן גביר, אושרה בוועדת השרים לחקיקה. אין להפריד בינה לבין ההפיכה המשטרית, המכרסמת בממלכתיות של המשטרה לטובת ריצוי הימין. מאחורי הכותרות על "מאבק בפשיעה" מקדמים לוין ובן גביר פגיעה אנושה בזכות לפרטיות, בהתאם למשטר הרודני שהם מבקשים לבסס בישראל.

לפי ההצעה, מצלמות המעקב יאפשרו למשטרה "להתחקות אחר זהותם ומיקומם של חשודים", ומכאן חשיבותן כ"כלי יעיל ואפקטיבי לצורך גילוי ומניעת עבירות". בשם "מניעה, סיכול או גילוי של עבירות מסוג פשע חמור", כמו גם "אכיפת איסורי כניסה או צווי הרחקה ממקום ציבורי", תקבל המשטרה התראה מיידית על הימצאות אדם במרחב המצולם. ההבטחה הממשלתית העמומה, ולפיה הפגיעה בפרטיות תיעשה "במידה שאינה עולה על הנדרש", רחוקה מלהרגיע. כך גם הפיקוח החיצוני הרופף עד לא־קיים על השימוש במצלמות ובמאגר המידע הביומטרי שיתבססו עליו. לא במקרה ההצעה אינה מאפשרת לגורם אובייקטיבי, כבתי משפט, לפקח בזמן אמת על המעקב הממשלתי. אין להאמין גם לניסיונות ההרגעה, לפיהם הפגנות לא יצולמו: הניסיון מלמד, כי לאחר קבלת ההיתר והצבת המצלמות יהיה קשה להשתלט על היקף המעקב והשימוש בו, למשל באירועי מחאה כמו חסימות כבישים.

הממשלה והמשטרה נאחזות בצורך להיאבק בפשיעה בחברה הפלסטינית. ואולם, לא היעדר טכנולוגיה הוא שמנע מממשלות ישראל לדורותיהן לדאוג לביטחון האזרחים הפלסטינים, אלא הזנחה פושעת ומכוונת. ההסתמכות על פתרון טכנולוגי עלולה לבוא על חשבון שיטות אחרות, לגיטימיות ויעילות יותר.

ממשלת נתניהו מקדמת גרסה של מדינת־מעקב. טכנולוגיות ופרקטיקות שנוסו לראשונה בדיקטטורה הצבאית בשטחים הכבושים זולגות כעת לתחומי ישראל. משמעותן אחת: מעקב מתמיד אחר אזרחים.