Pars Today

בנימין נתניהו, הוא האשם העיקרי במחדל הביטחוני, המדיני והחברתי שהוביל למתקפת ה–7 באוקטובר ולפרוץ המלחמה. האלפים שהפגינו במוצאי שבת בתל אביב, בחיפה ובקיסריה בקריאה להדיחו מתפקידו כראש הממשלה מוכיחים, שבשלו התנאים לחדש את המחאה ולהרחיב את שורותיה.

אין דבר מוצדק יותר מהמחאה נגד נתניהו. כן, עכשיו, בזמן המלחמה. אין דבר מוצדק יותר מהתביעה להדיחו. כן, עכשיו, דווקא בעת המלחמה. ההלם שישראל לקתה בו באותה שבת, הוא ההסבר לכך שהמחאה נגד נתניהו נבלמה.

אין זה מקרי, שנתניהו סירב לקבל אחריות למכה שפקדה את ישראל. סירובו לעשות כן הוא מהותי לאישיותו. ההתנהלות שלו מוכיחה, שהוא רק מנצל את הזמן שהמלחמה הקנתה לו כדי להיערך מבחינה פוליטית ל"יום שאחרי". לביסוס הנרטיב ולפיו המחדל הוא כולו של הצבא, של המודיעין והשב"כ, והקונספציה היחידה שקרסה היא קונספציית אוסלו, והאשמים הם יצחק רבין וממשיכי דרכו. והמחאה כמובן.

כל זאת בלי לומר שום מלה על ההפיכה המשטרית שקידם בשירות הימין הקיצוני, הכהניסטי, תאב הסיפוח והעליונות היהודית, שהוא עצמו הכשיר בציניות חסרת תקדים — ושהמחאה בלמה במאמץ אזרחי (ומה היה קורה בישראל בשבועות הראשונים למתקפה, בלא ארגון "אחים לנשק", שהמתנדבים שלו מילאו את מקום הממשלה, שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה?).

ב–7 באוקטובר, ה"פרוטקטור אוף יזראל" התגלה כדחליל. כל מה שאמר נתניהו התגלה כאחיזת עיניים. לא זו בלבד שלא הצליח להעלים את המאבק הפלסטיני, מישראל תחת שלטונו— הארוך מכהונת כל ראש ממשלה אחר, אפילו יותר מזאת של דוד בן־גוריון — נחשפה במערומיה. לא בכדי, כל מי שהיו ב–7 באוקטובר ביישובי העוטף תיארו ואקום: אין ממשלה, אין צבא, אף אחד לא בא.

הממשלה לא היתה כי נתניהו איין אותה. במשך שנים הוא שיכנע את כולם שישראל זה הוא ושם את עצמו לפני האינטרסים שלה, ושל הציבור, ושל העתיד, ובשעת צרה התגלתה האמת: אין כלום.

כשלושה חודשים מאז תחילת המלחמה ברור לכל, שלאזרחי ישראל אין המותרות להתמסר לתחושת ההלם שאחזה בהם ולאפשר לנתניהו להמשיך בשלטונו. כי מי שהרס אינו יכול להיות מי שמתקן. הגיע הזמן לתבוע ממי שהמיט את האסון הזה על ישראל לפנות את כיסאו ולתת לאחרים לתקן את מה שהרס.