העוול המוסרי  

העובדה שישראל מגרשת ילדים של עובדים זרים שנולדו וחיו בה כל חייהם, ושרבים מהם דוברים עברית בלבד, היא אות קין על פרצופה. גירוש ילדים ממקום שבו נולדו וגדלו הוא חרפה לכל מדינה. כל ההסברים ה"חוקיים" שמספקת רשות האוכלוסין וההגירה, או התירוצים הביורוקרטיים, הדמוגרפיים ועוד של משרד הפנים או של תומכי הגירוש באשר הם, בטלים בששים בהשוואה לעוול המוסרי שנעשה לילדים שכל פשעם הוא שנולדו להוריהם.

באחרונה נחשף כי רשות האוכלוסין וההגירה בישראל עצרה בחודשים האחרונים כ–20 עובדות זרות מהפיליפינים, אשר עומדות בפני גירוש עם ילדיהן בחודשים יולי ואוגוסט. רשות האוכלוסין וההגירה בישראל מכחישה כי חל שינוי במדיניותה או שהוחלט על גירוש מסיבי, אולם ראשי הקהילה הפיליפינית בישראל ופעילים חברתיים מעידים, כי בשנים האחרונות כמעט שלא התרחשו מקרים של גירוש.יש לאטום את האוזניים לסיסמאות ולנתונים הסטטיסטיים ולהבין שמדובר בילדים שזהותם ישראלית. "הבן שלי לא מכיר שום דבר חוץ מישראל, סיפרה ב', עובדת זרה מהפיליפינים, ״השפה היחידה שהוא מדבר זו עברית, הוא בן 13 ולא היה אף פעם במקום אחר״. הבן שלה לא לבד הרי 1478 ילדים לעובדים מהפיליפינים לומדים כיום במערכת החינוך. החוק קובע, כי עובדת זרה רשאית להישאר בישראל עם תינוקה עד לתום תקופת האשרה שלה. הילדים העומדים כעת לפני גירוש הם ילדים שנולדו בישראל לעובדות זרות, ושתוקף רישיון השהייה של הוריהם פג. ברשות האוכלוסין אוכפים את החוק כלפי מי שמפר אותו, אלא שקשה לקבל הסבר זה כאשר הוא מופנה נגד ילדים שמעולם לא ניתנה להם האפשרות ״לכבד את החוק״. הוריהם אולי עברו על החוק, אבל הם עצמם ילדים חפים מכל פשע.

ב–2006 ו–2010 קיבלה הממשלה הישראלית החלטות למתן מעמד לילדי עובדים זרים. הילדים שלא זכו אז למעמד מפאת גילם, אך מנגד לא גורשו מישראל בשנים אלה והתחנכו בה, מבקשים להכיר גם בהם ולא לגרשם לארץ המוצא של הוריהם, שבה מעולם לא ביקרו. "אני רוצה לשאול את ביבי מה הבעיה שנהיה פה, למי אני מפריע?" שאל עזריאל בן ה–11, תלמיד כיתה ו' בבית הספר ביאליק־רוגוזין בתל אביב. שאלתו של עזריאל צריכה להדיר שינה מעיני הציבור שנדרש לאסור לגירוש לעבור.