מופת של ציניות

כ–100 עובדות זרות, רובן מהפיליפינים, וילדיהן שנולדו בישראל, יגורשו בקיץ הקרוב על ידי רשות האוכלוסין וההגירה. הן הגיעו לישראל באופן חוקי, כדי לעבוד בעבודות שישראלים לא מעוניינים לעבוד בהן בעצמם, כמו סיעוד קשישים או טיפול בנכים.

אבל אז נולדו להן ילדים. מרגע שילדו שינו הרשויות, הסוכנויות המעסיקות אותן וחלק מהמעסיקים את יחסם אליהן. רבות איבדו את עבודתן, ואשרות העבודה שלהן לא חודשו. הן נאלצו להישאר כאן ללא עבודה חוקית, מגדלות את ילדיהן תחת שלטון שלא מאפשר להן לעבוד. הילדים, בינתיים, למדו במוסדות חינוך דוברי עברית לצד ישראלים, ונהפכו לילדים ישראלים, עם חברים ישראלים וקשר מתהדק לחברה. הילדים חסרי מעמד, ואם יש להם דרכון (בדרך כלל אין), הוא פיליפיני.

מדובר בסך הכל ב–100 אמהות פיליפיניות וילדיהן. ישראל לא תתמוטט מבחינה דמוגרפית אם יחיו בקרבה כ–100 ילדים נוספים. רוב הנשים הללו וילדיהן מתגוררים בה כבר יותר מעשור, והנה לפתע מישהו ברשות האוכלוסין וההגירה של ישראל החליט שזמנם תם, ושיש לגרשם. בבת אחת רבות מהאמהות הללו נעצרו וקיבלו מסמכי גירוש.

תגובת רשות האוכלוסין וההגירה היא מופת של ציניות: "מדובר באזרחיות זרות השוהות בישראל תקופה ארוכה מאוד בניגוד לכל דין ללא כל מעמד מוסדר". אלא שהמעמד שלהן לא מוסדר בגלל רשות האוכלוסין וההגירה, ש"מענישה" עובדות זרות המעזות ללדת ילדים בישראל. להביא אותן לסעוד קשישים ונכים ישראלים זה בסדר. אבל לאפשר להן לחיות את חייהן וללדת? זה כבר לא.

בהפגנה שהתקיימה בשבוע שעבר נגד הגירוש מחו הילדים העומדים להיות מגורשים במלים הבאות: "ילדים לא עוצרים, ילדים לא מגרשים, ילדים הם לא פושעים". הם צודקים, צריך להיות ערל לב באופן קיצוני כדי לגרש ילדים על לא עוול בכפם.

עדיין לא מאוחר מדי לעצור את הגירוש חסר התועלת הזה, ואפילו יש לכך תקדים. ב–2006 וב–2010 העניקה ממשלת ישראל מעמד לילדי עובדים זרים. הילדים המיועדים לגירוש הנוכחי לא זכו אז למעמד מפאת גילם, אבל אפשר להסדיר זאת כעת. שלטונות ישראל יכולים להכיר בהם בדיוק באותו האופן שבו בעבר הכירה בילדים האחרים, ולא להפלותם רק משום שנולדו בשנה זו ולא בשנה אחרת.

על ישראל לקבל אחריות על עובדים הזרים שהיא מאפשרת להכניס לגבולותיה, וגם על ילדיהם שנולדו כאן, שהם ישראלים לכל דבר.