להתחבא מאחורי החסינות
"אבן יסוד של הדמוקרטיה" – כך הגדיר בנימין נתניהו את החסינות, כהכשרת הקרקע לקראת הפנייה הרשמית לקבלתה. למה התכוון בכך?
לפי המסרים שהגיעו בעקבות הדברים מתומכיו, בין היתר ברשתות החברתיות, עולה כי טענה זו נשענת על ההנחה שנתניהו מגלם את רצון הציבור מעצם בחירתו (אף שהפעם האחרונה שבה הצליח להקים ממשלה הייתה ב-2015), וכי הכנסת מגלמת את רצון הציבור. ואם רצון העציבור הוא שנתניהו יהיה ראש הממשלה, מיהם השופטים, שאיש לא בחר בהם, שיוכלו להפיל את שלטונו?
מצער מאוד שתפיסה מעוותת זו של הדמוקרטיה, הולכת וקונה שבת בישראל.
נתניהו טוען שהחסינות היא אבן יסוד של הדמוקרטיה, אך למעשה הוא משליך אבנים על הדמוקרטיה. אכן, רצון הרוב הוא מרכיב מרכזי והכרחי שבלעדיו אין דמוקרטיה, אבל הוא בשום אופן לא מרכיב בלעדי. אחד המרכיבים החשובים ביותר, שאף הוא מרכיב הכרחי וגם בלעדיו אין דמוקרטיה, הוא מדינת החוק – מדינה שהשלטון בה כפוף לחוק וחייב לפעול על פיו. במדינה כזו מתקיים שוויון בפני החוק, ממנהיג המדינה ועד אחרון האזרחים.
לכן, ראש ממשלה שעבר על החוק חייב לעמוד לדין בדיוק כמו כל אזרח שעובר על החוק. למעשה, מבחינה ציבורית, חשוב יותר שראש ממשלה שעבר על החוק יעמוד לדין, מאשר אזרח מן השורה. יש עניין ציבורי ממדרגה ראשונה לכך שהאיש החזק בממשלה, שאליו נשואות עיני הציבור, מי שמייצג את ישראל בפני האומות, ויכול להוביל למלחמה או לשלום – שהאיש הזה יעמוד לדין כאשר חקירה מסועפת הביאה את היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדו כתב אישום.
במדינה מתוקנת נדרש ראש ממשלה להרבה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי. הוא נדרש להיות מופת של ערכי יושר ומוסר, לשמש דוגמה אישית לציבור. הרף הנדרש ממנו גבוה לאין ערוך יותר מהסף הפלילי. אבל גם אם כבר הידרדרו הישראלים לכך שהם מסתפקים בסף הפלילי, אסור לתת לנתניהו להימלט מהדין. יש לדרוש ממנו לפחות את אומץ הלב לעמוד בפני בית המשפט ולנסות להוכיח את חפותו; את טענת ה"אין כלום".
נתניהו, שמסתתר מאחורי האותיות הקטנות של החוק שמאפשר לו להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט, מנסה להתחבא עכשיו מאחורי החסינות. בכך הוא לא רק מציב עצמו מעל החוק, אלא גם מגלה פחדנות ציבורית. מדינה שהמנהיג שלה עומד מעל החוק כלום אינה דמוקרטית. אם תוענק לנתניהו חסינות, יהיה זה קו פרשת המים בין מדינה שיש בה שחיתות אך היא נאבקת בה לבין מדינה מושחתת.
