ביבי והביביסטים חיים בסרט
הרפובליקאים בשני בתי הקונגרס קיבלו את נתניהו כאחד משלהם: מדבר כמוהם, מרגיש כמוהם, סוגד לאותם זרמים, לאותם פחדים, לאותו חזון. בנסיון להיכנס לשעה אחת לנעליהם יתגלה כי נאומו של נתניהו נשמע פתאום עוד יותר יפה משהיה במציאות. בנג'מין ניתאי, סנטור ממדינה עתירת אוונגלים בדרום ארצות-הברית, מדבר בשבחה של "מדינה" רחוקה ששמה ישראל. כמה יפה מצידו: העינים דמעו בהכרת תודה. עוד ינטע יער על שמו ביערות קק"ל; עוד ישתלו עץ על שמו בשדרת חסידי אומות העולם.
ואז נזכרים שהוא ראש הממשלה של ישראל, האיש שאחראי לגדול מחדלי ישראל מאז המצאתה, האיש שאחראי לכך שגם אחרי קרוב לעשרה חודשים לא נפתרה אף לא אחת מהבעיות שנחתו על הישראלים מאז השבת ההיא. הטענה שישראל נפלה קורבן ב-7 באוקטובר להתקפת פתע, אבל הישראלים היו באותו יום גם קורבן של עצמם, של יוהרתם, של רשלנותם, של ממשלה שהשקיעה את כל כוחה בהריסת כוחם, ושל צבא שכשל כשל שאין עליו מחילה.
יפה שנתניהו אמר תודה לאמריקאים על תמיכתם האדירה בישראל, רבת השנים. מותר היה לצפות גם שיאמר סליחה: סליחה על הנזק שגרמה ישראל במחדל שלה ל"עוצמתה" של אמריקה, סליחה על שהעמיסה עליה את כל הצרכים הצבאיים שלה וסליחה על שבמקום להודות על מה שקיבלה, ברכבת אווירית מאסיבית, באה בטענות על המעט שהתעכב. סליחה על שנהגה כילד מפונק, יכול היה נתניהו לומר.
ואולי אפילו המשפט הבא: סליחה על הנאום שנאמתי כאן, באולם הזה, ב-2015, נאום שסייע לדחוף את איראן אל ההתקדמות הגרעינית. גם אז קיבלתם אותי במחיאות כפיים סוערות. מה יצא מזה כולנו יודעים.
כצפוי, הוא הציג את ישראל כמי שמגינה בגופה על ערכיה של אמריקה מול איסלאם רדיקלי, פונדמנטליסטי. זה טיעון שהאמריקאים אוהבים לשמוע. אני וצ'רצ'יל: צ'רצ'יל אמר לאמריקאים בתחילת מלחמת העולם השנייה, תנו לנו את הכלים ואנחנו נעשה את המלאכה נגד גרמניה, נתניהו אומר לאמריקה, תני לי את הכלים ואני אעשה את המלאכה מול איראן. המציאות פחות הירואית: בריטניה לא יכלה לבד ונזקקה לאמריקאים וישראל לא יכולה לבד.
שמחיאות הכפיים הסוערות לא יטעו את הישראלים: אמריקה מתרחקת מישראל. המושבים הריקים באולם היו מסר לא פחות אותנטי מהמושבים המלאים. נתניהו הבין שהוא חייב להציג בנאום שלו גם חזון "ליום שאחרי": בעזה, בצפון, באסירים. למרבה הצער, לא היה קשר בין מה שאמר למה שהוא עושה כראש ממשלה, לא בחזית עזה, לא בחזית הצפון ובעיקר לא בעסקת האסירים.
אף אחד לא זוכר ראש ממשלה שנשאר במדינה זרה שבוע ימים בעיצומה של מלחמה. העסקה יכולה לחכות: סוף שבוע באמריקה חשוב יותר.
בזמן שנתניהו נאם בקונגרס בצבא עמלו על זיהוי עוד גופות של אסירים. עולם אחד בוושינגטון, עולם שני בישראל.
