מלחמות השולל של ארה"ב
ב-1990 הכריז שר ההגנה בממשלו של ג'ורג' בוש האב, דיק צ'ייני, על מעין תחרות לעיצוב האסטרטגיה הלאומית לימים שאחרי המלחמה הקרה. לגמר הגיעו שני מסמכים: ראש המטות המשולבים קולין פאוול, שעוצב כקצין במלחמת וייטנאם, הדגיש את הצורך בלגיטימציה פנימית וחיצונית לכל פעולה צבאית, את הציווי ליצור קואליציות בינלאומיות, ואת החובה, אם כבר נלחמים, להשתמש במקסימום הכוח במינימום זמן – ולצאת במהירות.
את המסמך המתחרה כתבה חבורה שזכתה לימים לכינוי "השמרנים החדשים". נאמר בו שלארה"ב יש חלון זמן מוגבל להעצים את מעמדה כמעצמת-העל העולמית. המסמך חדור ברוח שלפיה אם רק ישחררו אומות מכבליהן הן ישאפו לאורח החיים האמריקני, ולכן על ארה"ב לעודד בכל מקום "צורות משטר דמוקרטיות ומערכות כלכליות פתוחות" – ולפעול לשם כך בכל אמצעי, כולל צבאי, כולל חד-צדדי.
אחד מכותביו של מסמך "השמרנים החדשים" היה תת-שר ההגנה למדיניות דאז, זלמאי חלילזאד. לימים, בממשל בוש הבן, דחפו הוא ושותפיו למלחמת עיראק השנייה. היום, למרבה האירוניה, ח'לילזאד הוא האמריקני הבכיר בשיחות עם הטליבאן, הנמשכות כתפאורה ריקה בעוד כוחות הארגון השתלטו על קאבול.
מלחמת 20 השנים של ארה"ב באפגניסטן מסתיימת במראות שיזכירו את נפילת סייגון ב-1975. משום כך חשוב לחזור לתחרות המדיניות מלפני 30 שנה. אמריקה של בוש הבן יצאה לשתי המלחמות הארוכות ביותר בתולדות ארה"ב, לא רק לטענה של מיגור הטרור העולמי ולמלחמת השולל נגד הגרעין העיראקי, אלא גם מתוך אמונה שלארה"ב יש ציווי להוביל את העולם, ורשות מוסרית להשתמש לשם כך בכוח. חשוב להבין זאת, כדי לדעת ממה אמריקה נסוגה באמת.
אפשר לחלוטין להבין את הנשיא ג'ו ביידן. ארה"ב איבדה במלחמות באפגניסטן ובעיראק כ-7,000 הרוגים, והוציאה עליהן סכום העולה על שלושה טריליון דולר, כ-15% מהתוצר השנתי שלה. היא נתקעה בהן הרבה אחרי שהסתבר לה, במחיר כבד בדם, שאין ולא יהיה בהן ניצחון. יחד עם התעצמות המאבקים הזהותיים והחברתיים מבית, ועליית האתגר הגלובלי הכלכלי של סין, ארה"ב איבדה לא רק את התקווה לשנות את העולם אלא גם חלק מתחושת העוצמה הפנימית שלה.
מימי ברק אובמה, דרך דונלד טראמפ ועד ביידן, המכנה המשותף הכמעט יחיד במדיניות החוץ שלה הוא שהיא חותכת הפסדים, מקטינה ציפיות, מתכנסת פנימה. המגמה הזו תשפיע על ישראל הרבה יותר מעליית הטליבאן לשלטון באפגניסטן, אירוע שמוקדם מדי לשפוט את השפעתו.
מי שנושא עיניו לוושינגטון בתקווה שהיא תעזור לישראל במהלכים שיחייבו אותה לצאת מקליפתה – מול איראן, מול הפלסטינים, בהסדרת סוריה – צריך להבין שמה שהאזרח האמריקני רואה עכשיו בקאבול משפיע עליו יותר מכל חזון של "דמוקרטיה ומיגור הטרור,. יש כאן לא רק קריסה של מהלך צבאי שלא ידעו לצאת ממנו בזמן, אלא נסיגה סופית מתפיסת עולם, שנתפסה פעם כציווי כמעט דתי.
