עדויותיהם של שני צעירים פלסטינים ממזרח עיר הקודש על הנעשה בחדרי החקירות של השב"כ מלמדות, שהארגון ממשיך לעשות שימוש בפרקטיקות אסורות שעלולות להגיע לכדי עינויים. השניים — יזן רג'בי, בן 21, ובן דודו, מוחמד רג'בי, בן 19 — נעצרו בחשד ליידוי אבנים על שוטרים ישראלים, נחקרו בידי השב"כ במשך יותר מחודש עד שהודו במעשים המיוחסים להם, הורשעו ונידונו לשמונה חודשי מאסר. מה ששכנע אותם להודות, היה לדבריהם, שורה של פרקטיקות אסורות בחוק שאין לקבלן .

רג'בי מסר כי "החוקרים הותירו אותי קשור לכיסא כשהידיים אזוקות לאחור והרגליים אזוקות לפנים. נשארתי ככה במשך יומיים. בלי ללכת לשירותים, בלי לשתות ובלי לאכול, לאחר כמה ימי חקירה הגיעו לידי החוקרים צילומי מצלמות האבטחה שהוכיחו שהיה במקום אחר בזמן יידוי האבנים, כפי שאמר להם. "במקום לשחרר אותי, הם התחילו לחקור אותי על מקרה אחר של יידוי אבנים, חקרו אותי במשך כמה ימים, בכל פעם 17 ו–19 שעות ברצף". בין חקירה לחקירה הוכנס לצינוק שגודלו, להערכת רג'בי ואחרים ששהו בו, כשני מטרים על מטר אחד, ותקרתו נמוכה ואינה מאפשר לעמוד בו זקוף. באחת החקירות החוקרים הכניסו אותו לארון עץ נמוך. "הראש שלי היה בין הרגליים, שהיו אזוקות, ולא יכולתי להרים אותו. הידיים שלי היו אזוקות לאחור". מסכת העינויים וההתעללויות נמשכה. בסופו של דבר רג'בי נשבר והודה — הוכחה נוספת לכך שעינויים מביאים פעמים רבות להודאות שווא. בן דודו סיפר על מסכת עינויים דומה.

עוד ב–1999 קבע בג"ץ שהשב"כ אינו מוסמך לנקוט אמצעי לחץ פיסיים במהלך חקירה, לרבות שימוש ב"טלטול", החזקה בתנוחת "שאבח", "כריעת צפרדע", כיסוי הראש בשק ומניעת שינה. בג"ץ השאיר פתח צר למקרים של "פצצה מתקתקת", אך הבהיר שאפילו במקרים כאלה "הצורך" אינו מהווה מקור סמכות לשימוש בשיטות חקירה אלה — הוא רק עשוי לעמוד להגנתו של החוקר אם יוחלט להעמידו לדין. אך הפעם לא מדובר ב"פצצה מתקתקת". פשעו של אחד מהצעירים היה יידוי כמה אבנים, ושל השני יידוי אבן אחת, והשב"כ עינה כדי להשיג הודאה על פשע שכבר נעשה.

על היחידה לבירור תלונות נחקרים לחקור את המקרה, אבל בכך לא די. המקרה הנוכחי הוא הוכחה נוספת לצורך להרחיב את התיעוד בווידיאו גם לחקירות השב"כ. בנוסף הגיע הזמן לחוקק חוק האוסר על עינויים באופן גורף. שכן כל עוד קיים פתח לפרש את החוק כך שיתיר עינויים — העינויים יימשכו.